קוזי (קולמן ראובן) מילר

                                         07.08.2020 - 30.01.1947

                                        י"ז אב תש"פ  - ט' שבט תש"ז

קוזי מילר – חבר

הזמן הטוב ביותר לארגן את מחשבותי הוא כשאני ישובה על כסא הטרקטור ומכסחת את הדשאים של קיבוץ אפיק. וכך, בשבוע האחרון, במהלך השבעה של קוזי, העברתי הרבה שעות במחשבות על קוזי ועל המשמעות שהיתה לו בחיי במהלך 36 השנים בהן היכרנו.

ארבעה אירועים משמעותיים עלו לנגד עיני כמתארים את ידידותנו ואת אופיו של קוזי.

תמיד אהיה מלאת הכרת תודה לקוזי על שהעביר לידי, מתוך רצון חופשי ונדיבות, את מפתחות הנוי של קיבוץ אפיק. זהו תפקיד שממלא את חיי במהלך 36 השנים האחרונות ומסירת המפתחות לוותה בהדרכה, ליווי ודאגה מתמדת מצידו של קוזי. כשקוזי מסר לי את המפתחות, אחרי שהוא מילא את התפקיד במשך חמש שנים, הוא אמר לי כך: "אם תוכלי להתמודד עם האנשים, זה יהיה התפקיד הטוב ביותר שיהיה לך לעולם". והוא צדק. הוא גם היה התומך הגדול שלי, תמיד מחזק ותמיד מחמיא כאילו הצלחתי היא הצלחתו. הוא מעולם לא קינא ביכולותי לשרוד בתפקיד לאורך השנים, והיה פשוט גאה בי. יום אחד בזמן ההליכה בשדות נזקקתי לצרכי. בדקתי סביבי במהירות על מנת לוודא שאין איש והתחלתי במעשה. כרעם ביום בהיר הופיע קוזי כשהוא רץ באותו מסלול שלי. בעוד אני נאבקת במכנסי, חלף על פני עם חיוך על שפתיו ואמר:    " אל תדאגי מר, (כך הוא תמיד קרא לי) כבר ראיתי הכל". היתה לו דרך לגרום לך להרגיש בנוח, והוא ידע גם לעקוץ בדרך מכובדת. כאשר תהליך הגירושים שלי הגיע לשלביו האחרונים, דניס לא היה בארץ, והייתי צריכה להביא איתי לרבנות עד שמכיר את שנינו. קוזי היה הבחירה הטבעית עבורי. הוא הכיר היטב גם את דניס וגם אותי, אהב אותנו, דאג לשנינו והכיר את מערכת היחסים בינינו יותר מכל אחד אחר. הוא בצע את התפקיד ברבנות בכבוד וברגישות הראויים גם כלפי ההלכה היהודית וגם כלפי דניס וכלפי, כזוג העומד לסיים את נישואיו. לאחר מכן, ישבנו בארומה על כוס קפה והוא הרים את הכוס ואמר: " מי ייתן ופרק ב' בחייך יהיה אפילו טוב יותר מפרק א ושונה ממנו". הוא לא היה שיפוטי ומעולם לא אמר מילת ביקורת על דניס, אבל הוא ראה את ההזדמנות לשינוי.

כשאמי נפטרה במהלך חג הסוכות ולא היה צורך לשבת שבעה באופן פורמלי, ביקשתי מחברי אפיק לא לבקר אותי בחיפה ולחכות עד שובי לקיבוץ. כך חשבתי שאזכה לזמן איכות עם אחי ואחיותי שהגיעו מארצות הברית. למרות בקשתי, במהלך השבעה נשמעה נקישה על הדלת בבית הורי וקוזי עמד בפתח. בלי להתנצל הוא עמד שם ואמר: " היתה לי הערכה עמוקה לאימך מילי, אני אוהב את משפחתך ואני יודע עד כמה היתה משמעותית לכולכם. הייתי חייב לבוא". יחד עם ביתו אורלי הוא ישב איתנו במשך יותר מ-3 שעות ושיתף אותנו בזכרונותיו הרבים על אמי ועל ביקוריה בקיבוץ. הוא ידע להיות רלוונטי תוך שילוב נדיר של נחישות וצניעות. תודה לך קוזי על שנים רבות של ידידות.

שבועיים לפני שקוזי מת יכולתי לשמוע בדבריו, לראות בעיניו ולהרגיש שהוא נכון לעזוב את העולם הזה, את קיבוץ אפיק אותו כה אהב, ואת האנשים שסבבו אותו ואהבו אותו. אבל למרות שאני מקווה שמצא שלווה, לא קל לי לקבל עולם בלי קוזי. קוזי מילר – חבר אהוב. (מרלה)

Kozi.jpg